תגובות

ורוד - זה כל ההבדל!

נכון שאמאשלי אמרה לי שאם אוכל הרבה עגבניות הלחיים שלי תהיינה ורודות, נכון שאני וורדרדה מטבעי, אבל הצבע הוורוד לא היה מעולם חלק מארון הבגדים שלי.

אז מה קרה בפורים זה?

הכל התחבר. הצורך החזק לדלות מתוך עצמי אופטימיות, הרצון להיות מוקפת בא-נשים אופטימיים, הדיון הנוקב עם חבר שאוחז באופטימיות כמעט גורפת שלפעמים נדמית כנאיבית ומתכחשת, והכי בסיסי – לגוון את מפגשי פורים בקבוצות הרוקדות.

אבל כל זה לא הכין אותי למה שאכן קרה.
מהצעד הראשון לתוך סטודיו, ההתבוננות במרחב העטוף במסה של צבע ורוד – כבר הוצתו האור בעיניים והחיוך על פני כולנו!
האנרגיה השתנתה עוד לפני שתו המוזיקה הראשון הושמע.
בהתחשב בעובדה שמראש לא היתה דרישה לקנות תחפושת מיוחדת, היצירתיות הזינה כל חלקה טובה: מגבת רחצה ורודה כרוכה כתרבוש על הראש, פיג'מה פרחונית מתאיילנד, עניבה בצבע ורוד זרחני, פאות מגוחכות באורכי שיער שונים, בדים מסמורטטים, טולים, מסיכות – הכל בוורוד.
כולל המוזיקה המחויכת.

נודה על האמת – רוב הגברים מדירים עצמם מהצבע הזה (מי החליט על כך?), והנשים - מהו הצבע השולט לרוב בארון הבגדים שלהן? - שחור, אפור ואם זה ממש נ ו ע ז – כחול. רצוי כהה.

למה?!?

ההיענות לבקשה להתחפש תוך שימוש בוורוד חיממה את ליבי. מרצון פשוט לשיעור פורימי קליל ושמח שיסיט הצידה את תלאות החיים צמחה לה גם התבוננות מעמיקה במשמעות הצבע המסוים הזה ובטרנספורמציה שהוא מחולל ולו לשעתיים תמימות...
איך אמרה גנית?
אני מכירה אתכן שנים רבות אבל היום ראיתי אתכן באור שונה...

קארים ראשיד הוא מעצב בינלאומי רב תחומי ובקישור הזה הוא מסביר את משמעות הצבע הורוד עבורו.
במהלך 25 שנים הוא משתמש בעבודותיו בצבע הוורוד כדבר שבשגרה. זה סמלו המסחרי המעוגן באג'נדה מעניינת, מאחוריו מלפניו ומצדדיו.
לטעמו זהו צבע חיובי, מלא תשוקה, חום, נתינה ואהבה ("שחור זה לא צבע, זה ברור לך?" הוא אומר למראיינת), ומוסיף:
העיניים שלנו יכולות להבחין ב... 60,000 דקויות של צבעים.
נדמיין לעצמנו איך היה נראה עולמנו לו היינו יכולים להבחין רק בשלושה או ארבעה טעמים על הלשון או אם יכולנו רק להבחין בשלושה/ארבעה צבעים ? - כמה דל הוא היה.

אצלנו נפל הפור והידקנו אל לבנו את הוורוד תוך כדי ריקוד.
היה שמייח! 

                                     
 

לעמוד הפוסט תאריך: 10/06/2017 21:10:00 תגובות:
תגובות

בלוג

היום לא בא לי להיות בן אדם טוב. 
שמתי לב שהיום  - להיות בת אדם טובה בכל המובנים - זה מצריך ממני מאמץ, ולא בא לי.

אז היום לא ארים את הניירות שנזרקו ליד תיבת הדואר בפתח הבניין
לא אעביר סמרטוט רטוב על רצפת המעלית המוכתמת משקיות הזבל
לא אחייך לזו שצועדת מולי בפארק וגם לא סתם ככה לאף אחד 

לא בא לי לדרוש בשלומה של מי שמצפה ממני בכיליון לביקור 
לא לבדוק מה עם האלרגיה שלו, השלבקת שלה, 
המשבר שלהם, בלוטות החשק שלהן

לא מעניין אותי הגב התחתון, הגב העליון, הברכיים והפיק שלהן 
ומה שביניהם
לא מתאים לי היום להתעניין, לעזור, להכיל, להתנדב. 
להיות נדיבה? – לא היום!

לא בא לי לספוג, להבליג, לתת משוב בונה
לא רוצה לבקש סליחה ולא בא לי להתנצל על הטון.
לא בא לי להתפייס.

לא דחוף לי להתחשב, להבין, לאמפט, לתמוך
לחמול, להקשיב, להתאזר בסבלנות, להתאפק מלקלל

לא רוצה לפנות מקום, לא לשמור מקום (שונאת לשמור מקום!), 
לא רוצה לחכות. 

לא בא לי לפרגן, לעדן מילים חריפות, לדבר בנימוס
לא מתאים לי לחלוק, להסתיר, לא מתאים לי לגלות

לא בא לי לחנוק את האנחה
לפהק בנימוס
לכווץ את הגרפסוש
להשתיק את הפלוצוש

די להחכים, להתאמן, להשתפר, להשפיע.

לא בא לי בכלל להתאמץ
בא לי להיות. 
ככה, נטו.
לא לטוב ולא לרע.


האמת היא שההגיג הזה היה מוכן בערב יום הזיכרון ואז שטפה אותי בושה ולא שלחתי אותו. כי באיזו זכות לא בא לי?

חשבתי על כל הסיפורים הלא נגמרים על אומץ, מסירות והקרבה, והבנתי שהם מותירים בי תמיד תזכורת של מחוייבות.
מחוייבות לתרום ולו במשהו פיצפון כדי שהמוות שלהם יהיה איכשהוא מוצדק, מחוייבות להישאר כאן (למרות שבא לי להתעופף לזמן מה), מחוייבות למי שאיתי בקשר כזה או אחר שיהיה להם טוב (אוי, כמה פקשושים יש לי ...). 

כי איזו רשות יש לנו לאפשר למחיר הכבד מנשוא שיהיה לשווא?
איזה בזבוז משווע יהיה זה אם אחרי הכל לא נטפח כאן חברה מלאה עד גדותיה בבני אדם מאושרים שיישארו במדינה הזו וידאגו זה לזה ולזו ולזה... 

מצד שני, נכון שלפעמים מעייף לתחזק את החיים?
אולי נעשה תורנות? כל פעם חלק מאיתנו ייקחו את המושכות כדי שיהיה כאן טוב,
טוב מאד,
טוב מאד מאד - וחלק ינוחו.

יקחו לעצמם יום של: "לא בא לי..."

 1.5.17                                    

לעמוד הפוסט תאריך: 04/06/2017 23:46:00 תגובות:
תגובות

נשים רוקדות ניסים

נשים רוקדות ניסים
הן נכנסות לסטודיו אחת אחת או בצמדים שנפגשו זה עתה במבואה. 
התרגשות ניכרת בקילוח המילים ובשיתוף של "מה נשמע" כאילו לא התראו יובלות.
כאילו.
כולו עבר שבוע. 
שבעה ימים. 
168 שעות.
הן התחילו בגלל הריקוד ונשארו בזכות הקבוצה.
 הן אחרי צבא ולידות: גדולות וקטנות, עבות ודקות, עגולות וחדות, פטפטניות ושותקות, בהירות וכהות, פושרות וקפואות, חברותיות במיוחד ומכונסות לתיפארה.
חינניות .
יפות כל אחת בדרכה.
דוק של ניסיון חיים משוך על מבטן. אחת מהן עם לקות כבדה בראייה והאחרות טורחות סביבה כדי שתחוש בטוחה.

גלויים בפני סיפורי חיים, מכאובים, עכבות, לבטים וחששות אבל כל אלה מחווירים לעומת הניצחונות הנחגגים יחד בקבוצה.
צלילי המוסיקה ממיסים את זוויות הפה וחיוך מאיר טווה חוטי קשר ללא מילים.
הנשימה מנביטה תנועה וזו מולידה עוד תנועה ועוד אחת...
הן מערסלות בחושניות את האגן, מנופפות בידיים ללא אג'נדה מלומדת ומשקשקות את רמ"ח איבריהן ושס"ה גידיהן גם בטראנס סוער שלא היה מבייש את דור ההמשך.
 
לא נמצא כאן את רינה שיינפלד הבאה ובכל זאת הגוף מאותת והנשמה מהגגת: כך אני רוצה לנוע כעת, כך מתאים לי!
הן רוקדות לא כדי להתחנף, לא כדי להרשים, לא כדי למצוא חן.
את הריצוי השאירו הרחק מאחור כאשר רקדו כבנות 30.

כשאחת מהן תולה בי עיניים בורקות ואומרת: אחרי פסק זמן של שנים רבות הרקדנית שבי חזרה לתחייה ואחרת לוחשת בביישנות-מה: "מזמן לא חשתי כל כך סקסית", אני יודעת: מתרחש כאן נס. לא פחות.
אנחנו נפרדות עד הפעם הבאה.
כך תשע שנים.
ניסים 
רודפים 
ניסים.
https://www.youtube.com/watch?v=Q77OZnt4vUQ

rio abierto for women of 60 plus

לעמוד הפוסט תאריך: 09/03/2017 22:33:00 תגובות:
תגובות

לצלם או לא לצלם

לצלם בסדנה זה ממש טריקי. 
 מצד אחד את רוצה להקפיא את החוויה, להנציח את פלאי הפלאים שמחוללות התנועה והמילים, לזכור ולהתמוגג על החיבורים שנוצרו ולהעניק למשתתפים תמונה מהתהליך שנבנה כדי שיתרפקו עליה גם בעוד שנים.

מצד שני, מלוא תשומת הלב שלך בכל אחד מהמשתתפים, את רוצה לראות את היחד מתכנס ונבנה עד לשיאיו ואין לך עוד ידיים כדי להתעסק במלאכת הצילום עצמה. כמעט תמיד זה יוצא מטושטש כי לצלם תנועה זו מלאכת מחשבת, כמעט תמיד נגמרים הבטריה, הפוקוס, התאורה, השיר המסוים, הסבלנות שלי...

מצד שלישי, יש מי שהמצלמה מקפיאה אותם ונוכחותה נתפסת כחודרנית (וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה), יש מי שהמצלמה מפיקה מהם שיאים חדשים ויש מי שרוקדים למענה ופרצופם תקוע בפרצופה. 
 מה לעשות כשאלה ואלה נכנסים יחד לאותו פריים?

מצד רביעי, איך אפשר לצלם חוויה? 
איך אפשרי בכלל לקלוט בתמונה את המהפך מהתנגדות להיסחפות? 
ממבוכה לשחרור? 
את הדקות בהן שניים הכי שונים חוברים לנגד עיני ליחד משלים?
איך אפשר "לשמוע" שדווקא המוזיקה המסוימת הזו מבעבעת את המילים 
החוצה מהגוף? 
 את המשפטים מתרגמים לסיפורים צעירים?

מצד חמישי, מה עם פינת השיווק? מה עם "טוב מראה עיניים מאלף מילים"?
 איך לעזאזל יאמינו לי שהיה נפלא וששווה לבוא לסדנה הבאה?

15 שנים וכמעט אפס תמונות ראויות.
 חוץ מאלו שמחממות את לבי, חצובות בזיכרוני ובמעמקי המחשב הפרטי שלי.

נכתב אחרי סדנה של תנועה וכתיבה בשיתוף יעל צבעוני, 16.12.16

                                    

לעמוד הפוסט תאריך: 18/12/2016 18:27:00 תגובות:
תגובות

אש החברות

"בואו לארוחת צהריים בשבת. הזמנתי עוד שני זוגות חברים טובים שלי ואני חושבת שמאד תחבבו אותם." 

בטח, בכיף, הסכמתי מיד. גם כי התגעגעתי וגם כי היא מארחת למופת ואשת שיחה מרתקת. 
באנו. 
כשהמשקה הכי חריף בתפריט היינות שלי הוא שנדי (בירה מהולה עם ספרייט לעניים) הסכמתי להיות נועזת ולשתות לראשונה בחיי ג'ין אנד טוניק (אצלה אני תמיד מרגישה משודרגת...). 
הארוחה היתה משובחת כרגיל, החומרים מוקפדים והטעמים טעמי גן עדן יפני. 
אבל זה לא היה העיקר. מה שקרה במהלכה היה העיקר. 
בנקודה מסויימת התלהט ויכוח נוקב סביב עניין חדשותי מהסוג הרע, שגיבוריו הם בכירים המוכרים למסובות.
הויכוח התנקז בינה לבין חברתה הטובה. פינג פונג שנון ויודע מצד שתיהן ובו כל אחת בטוחה בנתונים שבידה ולכן רק היא רואה את פני הדברים נכוחה. 
אני מקשיבה להן קשב רב וכמו עדה למשחק פינג פונג חי, מסיטה פני מזו לזו מזו לזו עם כל נקישת מחבט רעיוני. 
הן שתיהן מתעקשות, מחדדות את טיעוניהן הסותרים ואני -שברירית שכמותי - מוצאת עצמי משוכנעת כל פעם ממישהי אחרת... 

הטונים עולים ואתם המתח באויר ומפלס החרדה שלי. 
מה, פגה האוירה הטובה? תם עידן החברות? 
יותר גרוע, לא אזכה לאכול את המנה אחרונה?

ואז, קורה הנפלא מכל: בבת אחת שוכח הרעש. 
נדמה שבעבועי הכעס עדיין באויר אבל הוא נרגע.
המילים אינן נטרקות עוד.
דקה דומייה.
דומייה של הסכמה לא להסכים. המפלס ירד ואיתו הלמות הלב שלי. 
שקט שמבורך בידיעה הלא מדוברת ש: 
אין חשש לנתק, הכל בסדר בינינו, יש ביחסים שלנו גם הרבה הסכמות נינוחות, ברור שנמשיך לטייל יחד למקומות נידחים בעולם ונאהב זו את זו כימים ימימה.

נושא חדש עלה, קרקוש מזלגות, עוד כוס יין. צחוק.
הדיזרט המשובח הוגש.
רווח לי. 
לא למענן - הן מסודרות. 
למעני. 

יצאתי מהארוחה הזו מלאת התפעלות ועם עם צידה חשובה לדרך.

 

לעמוד הפוסט תאריך: 18/12/2016 18:22:00 תגובות:
תגובות

החמצות למחשבה

החמצות למחשבה
החמצה מספר אחת -
השעה היתה שתיים בצהרים כשקפצתי ממקומי כאילו מישהו צובט בפתאומיות באחורי. ערימת הדיסקים שנבחרו בקפידה עפה מהדלפק וכמעט נפלתי מהכסא הגבוה אליו הייתי מחוברת במשך שעתיים, בחנות המוזיקה במרכז בואנוס איירס.
התשוקה למוסיקה טשטשה את דעתי ואת לוח הזמנים. למדתי בקורס האינטנסיבי במרכז הבינלאומי של ריו אביירטו ושלושה חודשים לפני אותו יום נקבעה לי פגישה אישית עם מריה אדלה (יוצרת השיטה). תכננתי בקפידה את השיחה איתה, קיויתי שהיא תחון אותי באבק החוכמה שלה, כל יום ספרתי את הימים שנותרו עד למועד המיוחל של הפגישה, ואני - מטומטמת שכמותי - החמצתי אותה! לא היו אז סלולריים מושיעים, לא הזדמנות לפגישה נוספת, ולא מישהו שיינגב את הבושה מפני...
החמצה מספר שתיים -
לפני למעלה משנה רקדתי שוב ברחוב. זה קורה לי מידי פעם. אני נצלנית של הזדמנויות כאלה. פעם כשאני מצטרפת לסדנה, פעם כשאני יוזמת כזו, פעם בניו יורק ופעם בתל אביב.
רקדנו במסגרת מיזם מחאה נשי בינלאומי, בשדרות רוטשילד. החוויה הכי חזקה שלי היתה דווקא ההתבוננות במי שבאו לצפות בנו. לצפות ולא להשתתף.
היו שם עוברי אורח אקראיים וגם כאלה שהוזמנו על ידי המשתתפות. קשת צבעונית מגוונת של נשים וגברים בגילאים שונים. חלקם הצטופפו סתם כדי לצפות באטרקציה שהזדמנה על דרכם (היתה בינינו גם "ילדה" בת 80), שניים הצטרפו, היו כאלה שכלל לא היו בעניין אבל תשומת ליבי התרכזה דווקא במי שנדמה שניהלו דיאלוג פנימי סוער עם עצמם
: "כן או לא" כשהם תולשים עלי כותרת של פרח נעלם כמו במשחק "אוהבתותי - לא אוהבתותי".
יכולתי להבחין כיצד הם נעים צעד אחד קדימה ושניים אחורה בגל פנימי נסתר של תנועה חרישית שמבקשת לבעבע החוצה ונבלמת. נגיעה בכמיהה העמוקה לרקוד ללא ניצול הזדמנות הפז שנקרתה על דרכם לממש אותה ברגע המאפשר הזה. כמו כתוביות מרצדות בגוף הפרסומת יכולתי לקרוא משפטים שונים של בעד ונגד מתרוצצים בראש כשאלה ממפלגת ה"נגד" מקשים את עורפם.

בעוד רגע קט הכל יסתיים: המוזיקה תשקוט, התנועה תתפוגג, האנרגיה המרוממת תנמיך כנפיה ואתה ההזדמנות. כמה מוכר, כמה חמוץ...
למה שתי הדוגמאות (וזאת בלי לחשוף את פרצופן האמתי של הרציניות באמת...) ?
כי תחושה של החמצה מסמרת את שערות אפי, דוקרת לי בחוליות הגב ומצמררת אותי בחוסר נוחות. המילה עצמה לא טעימה לי על הלשון.
החמצה היא יותר מסתם פקשוש. היא החטאה גדולה. כזו שחיצה השלוח סטה מהמרכז, מהחלום, מהחזון, מהרצון, מהכמיהה. קשה לי להשלים איתה ולהתגבר על החור / הבור שהיא מותירה, תלוי במידת עצמתה.

לעיתים היא סיפור חיים של ממש, מלווה בכאב גדול.
לעיתים היא שטויות קטנות במיץ ירקות.
לעיתים היא סיפור מתמשך ומודע ולעיתים: אופס, רגע חולף שלא יחזור.
כך או כך, החלטתי להימנע ככל האפשר מההחמצות הבאות. קטנות וגדולות. מבטיחה לעצמי קודם להתאמן על הקטנות...
איך?
למשל לשקשק קצת אבל בכל זאת לקום לפני א לם מלא, להתקרב ללבן שבעיניים של קובי אפללו ולבקש ממנו הדרן מסוים עבורי. אז מה אם הוא כבר שלוש שנים לא מבצע אותו ומסרב לי באדיבות? אני את שלי ביקשתי ולא החמיץ לי...
המחזאי חנוך לוין לש החמצות בדרכו המיוחדת:
* אוח, כמה שהכל מתנהל לא כמו שאני רוצה (יעקובי ולידנטל)
* אני רק עכשיו מסיימת אכזבה אחת וכבר קוראים לי להתחיל אכזבה שנייה (נעורי ורדה'לה)

* כל החיים אני עומדת ומחכה לדברים שלא יקרו (הופס והופה'לה)
 
 
לעמוד הפוסט תאריך: 22/10/2015 16:36:00 תגובות:
תגובות

כוחו של הרגע הזה

כוחו של הרגע הזה

סוף סוף הצלחתי במשימה: הזמנתי שולחן במסעדה המדוברת בעיר. כזו שמסבירה פניה למשפחות תלת דוריות ויש בה מרחב נאה של דשא בו יכולים הילדים חסרי המנוח עם השפילקס בתוחס להתגלגל בין מנה למנה.
האמת ששלנו הפרטיים הם הגיעו לשולחן רק כדי לערוך מחקר מקיף האם הקינוחים כבר הוגשו  ואמא שלהם – בתי האהובה -  פגשה חברה שלא ראתה שנים רבות.
כמו זוהר ארגוב, נותרתי בדד ליד השולחן.
מבינה, אבל בדד.

המצב היה כזה: פגשתי ולא בששון את הצד האנטיפטי שבי שמנסה להתעלם מזוג מוכר כדי לא להיסחף במסלול של "הי, מהיכן אנחנו מכירים כי ברור שאנחנו מכירים"
נלחמתי בגבורה בפיתוי לפנות לחברי הטוב האייפוני ולמלא את הזמן בקריאה זניחה מתחזה לעסוקה כדי לא לעורר רחמים, גרסתי את השניצלים המיותמים של הנכדים וניפצתי תקופת צמחונות שנשמרה בדקדקנות וזאת כדי להצדיק את נוכחותי במסעדה.

ואז בהבזק של גאונות מינורית אמרתי לעצמי: תרגעי. תהני מהרגע. זה נהדר לשבת כך סתם, באפס מעשה, לבהות בלסת שמוטה בשמיים המעוננים או בנוף האנושי מסביב.

פעם אחרונה שעשית זאת היתה בהודו מול ההרים הירוקים וכפי שזכור לי מאד נהנית.
בכלל, כשאת מארחת בבית את הרי לא יושבת דקה בשקט.
שנים חיכית לנכדים וזכית לשני פונפונים. הנה הם כאן איתך ולא באנטארקטיקה הדרומית.
בתך נענתה להזמנתך והיו לכן כמה דקות של שיחה נעימה.
את לא ממהרת לשום מקום.
את לבושה לא רע, שבעה, מרוצה.
בהמשך הערב תיפגשי עם חברים שאת אוהבת ומחר את נוסעת לטייל.

אופס, אל תגלשי ל"אחר כך", תתמקדי ברגע הזה.
היטבתי את ישיבתי, עצמתי את עיני, נאנחתי בהנאה אנחה רחבה ממעלה הפופיק וחייכתי חיוך פנימי. 

תזכירו לי כשלא אהנה מהרגע הנוכח או כשארחם על חצי הכוס הריקה... 

בהשראת הספר "כוחו של הרגע הזה" מאת אקהרט טול
לעמוד הפוסט תאריך: 25/06/2015 19:16:00 תגובות:
תגובות

נשים רוקדות

נשים רוקדות ניסים

הן נכנסות לסטודיו אחת אחת או בצמדים שנפגשו זה עתה בפואייה. התרגשות ניכרת בקילוח המילים ובשיתוף של "מה נשמע" כאילו לא התראו יובלות.
כאילו.
הן אחרי צבא ולידות: גדולות וקטנות, עבות ודקות, עגולות וחדות, פטפטניות ושותקות, בהירות וכהות, פושרות וקפואות, חברותיות במיוחד ומכונסות לתפארה.
חינניות .

דוק של ניסיון חיים משוך על מבטן. שתיים מהן עם לקות כבדה בראייה והאחרות טורחות סביבן כדי שתחושנה בטוחות.
בינינו, מי מאיתנו אינה בעלת לקות כזו או אחרת?

גלויים לפני חלקיקי סיפורי חיים, מכאובים, עכבות, לבטים וחששות אבל כל אלה מחווירים לעומת הניצחונות הנחגגים יחד בקבוצה.
צלילי המוסיקה ממיסים את זוויות הפה וחיוך מאיר טווה חוטי קשר ללא מילים. הנשימה מנביטה תנועה וזו מולידה עוד תנועה ועוד אחת...
הן מערסלות בחושניות את האגן, מנופפות בידיים ללא אג'נדה מלומדת ומשקשקות את רמ"ח איבריהן ושס"ה גידיהן גם בטראנס סוער שלא היה מבייש את דור ההמשך.

לא נמצא כאן את רינה שיינפלד הבאה ובכל זאת הגוף מאותת והנשמה מהגגת: כך אני רוצה לנוע כעת, כך מתאים לי!
הן רוקדות לא כדי להתחנף, לא כדי להרשים, לא כדי למצוא חן.
את הריצוי השאירו הרחק מאחור כאשר רקדו כבנות 30.

כשאחת מהן תולה בי עיניים בורקות ואומרת: אחרי פסק זמן של שנים רבות הרקדנית שבי חזרה לתחייה ואחרת לוחשת בביישנות-מה: "מזמן לא חשתי כל כך סקסית", אני יודעת: מתרחש כאן נס. לא פחות.
אנחנו נפרדות עד הפעם הבאה.
כך שבע שנים.
ניסים רודפים ניסים.
 
 
לעמוד הפוסט תאריך: 25/06/2015 19:12:00 תגובות:
תגובות

בקשת סליחה שלא התקבלה

בקשת סליחה שלא התקבלה...
"מי נוסע לכיוון רעננה ויכול לקחת אותי טרמפ?" – למדנו יחד בקורס, ובסיומו של השיעור הראשון אני הייתי זו שענתה בחיוב לבקשתה וכך החלה החברות רבת השנים בינינו. חברות שכללה עבודת צוות יומיומית צמודה בפרויקט חינוכי, בנינו תוכניות לימוד יצירתיות, העשרנו זו את זו, הופענו בהצגת חובבים חד- פעמית, בילינו בכיף וצחקנו למכביר. בעיקר היתה בינינו קרבה עמוקה. הייתי אשת סודה ברומן אסור, איתה יכולתי להשתולל עד כלות והחיים זרמו. כשאירע האסון ששיבש את חייה לחלוטין – הייתי שם לצידה באדיקות. במהלך השנים שנקפו נערמו קשיים נוספים בחייה. את התרחקותה ממני חשתי בהדרגה עד שקיבלה חותמת סופית.
כל היוזמות שלי לשיחה נענו בדחייה, שלא לומר בהתעלמות. לא הבנתי מדוע אבל נכנעתי. גרנו בערים שכנות ולא מן הנמנע היה לראות אותה מדי פעם ולשמוע שביבי מידע עליה.  נשארתי עם געגוע ועם חוסר הבנה שטרד את מנוחתי. אני לא אדם דתי אבל יום כיפור הוא סמן דרך גם עבור נשמה חילונית שכמותי לעצור ולעשות דין וחשבון. רציתי לבקש ממנה סליחה ולא ידעתי על מה. שחזרתי את מערכת היחסים שלנו, אופציות אפשריות לעלבון או פגיעה ושום דבר לא נראה לי נורא כזה שאי אפשר לדבר עליו בהתחשב במי שהיינו זו לזו.
ייתכן שבכלל רציתי את הבירור הזה לא למענה אלא למען השקט הנפשי שלי, כדי שלא אחזור על טעות שכנראה עשיתי. לא איתה, לא עם אחרים.
היה די מורכב לאתר את מספר הטלפון שלה וכשזה היה בידי, חשתי כמו בסוג של טנגו – צעד קדימה שני צעדים לאחור: להתקשר – לא להתקשר. טיוטות שלמות דוקלמו בליבי המפרפר, האצבע נקשה על ספרות מכשיר הטלפון, אך השפופרת נחתה על כנה בדממה. כך חלפו כמה ימי כיפור.

לפני שנתיים החלטתי "על החיים ועל המוות" – מתקשרת!
מייד זיהיתי את קולה. הוא נצבע בקור מקפיא כשזיהתה את קולי. מיהרתי לציין את הסיבה לשמה התקשרתי, הבטחתי שאקשיב לכל מה שתגיד בלי להתווכח, בלי להתגונן, שאני מבינה שנפגעה ממני, שאחרי שיחה זו היא לא תשמע ממני עוד וביקשתי סליחה מראש. היה לי ברור שקשה לה איתי. היתה לי השערה (הצעתי עזרה כספית – אולי הדרך בה הצעתי היתה עקומה? מתנשאת?) אבל לא הייתי בטוחה שזה הדבר. לזכותה ייאמר שהקשיבה לי עד סוף הטיוטה. אלא שאז – בשטף מהיר של צעקות מבולבלות נשפה עלי את מררתה וחתמה בשני משפטים אכזריים.

הסליחה שלי התקפלה המומה, התכווצה, התרוקנה מתוכנה. הפכה לאבק דק.
אחרי שבועיים קיבלתי ממנה מכתב נאצה ולזמן מה טמנתי אותו במגירה, לצד מכתביה האוהבים והמצחיקים.
התבוססתי באירוע עוד זמן-מה עד שהחלטתי: לא עוד.
נכון, אלוהים לא אמרה לי שאם מבקשים סליחה זה לא ברור מאליו שהצד השני סולח. נכון, כשמבקשים סליחה בעצם גם מבקשים שכחה. שהמעשה או המילים יישכחו ולא יותירו חותם. אבל בובה, זה לא תמיד תוכנית כבקשתך ואת - קומי והשלימי עם מה שלא בשליטתך וגם - יאללה, היפטרי מהתזכורת שבמגירה... 

על דבר אחד אני לא מצטערת: על עצם העובדה שהתקשרתי אליה. למרות האמפתיה מחד והעובדה שנותרתי לא מבינה מאידך, הדחייה הכואבת של בקשת הסליחה טובה בעיני מהמנעות ממנה.
על עצמי אני יודעת שבקשת סליחה – כשהיא נאמרת בכנות - תמשיך כנראה להעלות דוק דמעות בעיני ולהמיס את ליבי.
גם אם אני נפוחה מכעס או עלבון יש בי הערכה למי שאוזר אומץ, מעמיד עצמו במידת מה בעמדת חולשה וחשיפה מולי ומבקש סליחה מכל הלב.

תודה על ההקשבה.

אם מתאים לך להגיב, להאיר את עיני או לשתף – אשמח לחוש שיש אוזניים מהצד השני של המקלדת ושהתכתובת לא חד- צדדית.  
אני כאן

לעמוד הפוסט תאריך: 13/10/2014 23:20:00 תגובות:
תגובות

להיות מנחה אותנטית


כשאני רוקדת בקבוצה שלי עד כלות – אני יכולה לעודד את האחרים לרקוד את הריקוד הפרטי שלהם
כשאני צוחקת בקבוצה בקול גדול - אני יכולה לדרבן את המשתתפים לצחוק בקול רם
כשאני בוכה עד כלות בפני הקבוצה- אני יכולה להיות באמפתיה עם הבכי של האחרים
כשאני מצליחה לשחרר צעקה בקבוצה- אני יכולה להכיל צעקות שאינן שלי
כשאני מעזה לשיר בקבוצה- אני יכולה לאפשר לאנשים לשיר את השיר שלהם
כשאני מעסה את היצירתיות שלי- אנשים מתפעלים מזו שלהם
כשאני מעדיפה להתכנס בעצמי – אני יכולה להבין את הרצון לפרוש הצידה
כשאני נרדמת בקבוצה- אני יכולה לחייך לעצמי ולקבל את מי שנרדם בקבוצה שלי...

כשאני מאפשרת לעצמי לחוות, להיות נוכחת במלוא תשומת הלב ולגעת בקצוות בתוך המרחב הבטוח - אני מבשילה להיות מנחה יותר חזקה ויותר מאפשרת.
כשאנשים בקבוצה שאני מנחה נבהלים מהתחושות, הרגשות והקולות שעולים אצל חלקם, כשהם מביטים בי ומחכים לתגובתי-
הם פוגשים אותי נוכחת, יציבה, מכילה ומחוברת ואז נרגעים וממשיכים בשלהם.

להיות מנחה בשיטת ריו אביירטו זה קודם כל להיות משתתפת אמיצה!

נכתב יחד עם רונית רביב בסיומה של סדנת מנחים  יולי 2014 (הדברים מכוונים גם למנחים הגברים שבינינו)

מדגדג לך להגיב? לשתף? אני כאן
לעמוד הפוסט תאריך: 05/08/2014 21:12:00 תגובות:
תגובות

תקשורת מקרבת בזמן מלחמה

הגיוני שבני משפחה שלי שחיים בחו"ל לא מתקשרים לשאול לשלומנו?
יש משהו שאני לא מצליחה לראות מכאן?"
את השאלות הללו פרסמתי בפייסבוק בעיצומו של "צוק איתן" וקיבלתי שלל תגובות.
הנה חלקן:
" גם קרובי לא מתקשרים - אולי הם חושבים שכולנו כבר מתים????"
"אולי יש לנו את אותם קרובים?!"
"במקום לשאול לשלומי, אחותי - שחיה עשרות שנים בחו"ל ובקושי מבקרת כאן - החוותה דעות פוליטיות נחרצות וקטעתי את השיחה איתה"
"ההסברה הישראלית לא מצליחה להבהיר שאנחנו בסכנה. ההסברה של הצד השני לעומת זאת... חוגגת."
"הם פשוט פוחדים שתרצי לבקר אותם..."
"המצב שלנו כמו שהוא נראה בחוץ- מפחיד."
"מבחוץ אולי חושבים שאנחנו לא בסדר"
"הם סומכים על כיפת ברזל שמגנה עלינו"
"האמת גם אצלי זה קורה, לא מתעניינים... תופעה מוזרה ומתמיהה"
"לי יש קרובים כאלה בארץ..."

בתגובות אפשר לראות הרבה הזדהות, הומור, כעס, פרספקטיבות, פליאה, דעות על המצב ועוד...

"אירוע" שכזה יכול להפוך בקלות ל"תקרית משפחתית" מדוברת או לא, להותיר משקעים ואף להתפתח לנתק.
מה היית עושה אם קרובי משפחתך לא היו מתקשרים?
מה היתה תגובתך?

כששמתי לב שהעניין לא נותן לי מנוח ואחרי הרבה פרפורי בטן, החלטתי להפוך את היוצרות. החלטתי לעשות את הלא צפוי מעצמי - לטלפן אליו.
לפרום את פלונטר הרגשות הסוערים ולפענח מדוע הוא לא מתקשר. הלו? אנחנו במלחמה, לא?
פרשתי לעזרה את קלפי הרגשות, בחרתי, ניפיתי ודייקתי , שתיתי כוס מים והתקשרתי
הוא ג'. - בן דודי האהוב שחי את חייו באנגליה. השיחה באנגלית מחייבת אותי להיות עוד יותר מדויקת. 
אחרי כמה משפטי "הא ודא" אמרתי שהשיחה הזו חשובה עבורי גם אם היא לא קלה ואני פונה אליו עם קשת של רגשות כי אני לא רוצה להשאיר שום דבר בבטן.
כבר אחרי המשפט הראשון הוא החל להסביר את עצמו.
ביקשתי שיעצור ויאפשר לי להשלים את כל התמונה.
הבהרתי שבגלל שהוא אדם חם, אכפתי ומשפחתי שנוהג להתעניין בנו ולשמור על קשר גם בעתות שלום (האמת? אפילו יותר ממני) –חשתי מבולבלת ומוטרדת. 
יותר מזה, עלו בי דאגה וחשש לשלומו כיון שבשנים האחרונות בריאותו הידרדרה מאד. 
אכזבה היא הרגש החזק ביותר שהציף אותי בצד געגוע אליו ואולי השיחה לא היתה כלל מתקיימת לולא אהבתי אליו.
ציינתי שכל מה שהייתי זקוקה ממנו זו אמפתיה. שיביע דאגה כנה, שיקשיב למה שעובר עלינו. בלי לנתח את המצב הפוליטי, בלי לתת עצות. 
"לא הפסקתי לחשוב עליכם", אמר. "הטלויזיה פתוחה כל הזמן ואנחנו יודעים בדיוק מה עובר עליכם". (אפשר להתווכח על זה אבל לא התווכחתי...(
"חשבתי שאם אתקשר זה יעשה את הדברים עוד יותר גרוע. אני מצטער שלא התקשרתי, מעולם לא חשבתי לפגוע בך."
אני יודעת. מחשבה כזו לא עלתה כלל בארסנל המחשבות.

לא ממש הצלחתי להבין את הסיבה שבגללה לא התקשר אבל פתאום זה כבר לא היה חשוב. 
חזר על התנצלותו הכנה מספר פעמים אבל לי היא לא היתה נחוצה. 
הודה לי על השיחה הגלויה והבטיח חיבוק גדול בפסח.
נרשמו: השתנקות קלה, צביטה בבלוטות הבכי, צחוק ובעיקר - הקלה גדולה!
במבט לאחור- מה היה לנו כאן?
1. אחד קרוב משפחה אהוב שלא התעניין בשלומי בזמן מלחמה.
2. נעים היה לי לקבל תגובות אוהדות על הפוסט הראשון שפרסמתי אבל חשתי שלא די בהן. אני זקוקה ליוזמה משלי. בחרתי לקחת אחריות על המצב ולא להתמקד בשיפוטים, האשמות וביקורת (למרות שביקורת טבועה עמוק בדי.אן.אי שלי ...)
3. הקשר עם בן דודי באמת חשוב לי ולכן שיחה פתוחה, כנה ומנקה היתה האופציה העדיפויות מבחינתי..
4. סערת רגשות היא בליל מציף ועמום כזה שידעתי שאם אני רוצה להיות מובנת אני חייבת להתכונן לשיחה. נעזרתי בקלפי הרגשות של "תקשורת מקרבת" כדי לפרוט אותם לפרוטות ,לדייק אותם לעצמי וכך גם להיות מסוגלת לדייק מול ג'.
5. במהלך השיחה שיתפתי את ג'. ברגשותי באותנטיות ובישירות.
הוא הקשיב קשב רב.
6. מהות השיחה היתה חיבור, דיאלוג, אמפתיה והבנה בשונה מהתנצחות, ענישה, ויכוח וכד'.
7. אחרי השיחה ניצלתי עוד כמה דקות לבדיקה פנימית נוספת, לזיהוי הרגשות שעלו כעת והענקתי לעצמי ח"ח = חיזוק חיובי Smile
"
תקשורת מקרבת" – לא חובה לעשות מזה מקצוע . די לקחת לחיים!

קלפי הרגשות והצרכים נוצרו על ידי רוני ויינברגר. מצוינים לבילוי משפחתי וגם לעזרה מקצועית.

תמיד שמחה לתגובות - אני כאן
        
לעמוד הפוסט תאריך: 15/07/2014 14:19:00 תגובות:
תגובות

שאקטי ואני

שאקטי ואני­

במפגש הראשון שלי עם שאקטי לפני 4 שנים הייתי בהלם. הלם במובן של הצפה.

אני זוכרת עצמי מביטה סביב, לא עייפה לקלוט את הנוף, הצבעים, הקולות, הצלילים, המוסיקה, הדמויות הרבגוניות. אני מתבוננת בנשים שנמצאות במרחב המאוורר הזה ולוכדת תמונות כמו במצלמה: צעירות ומבוגרות, חבורות קטנות או גדולות, כאלה שצוחקות בקול פרוע ואחרות שמסתודדות בשקט. נשים מתבודדות ומתכנסות בעצמן, נשים מניקות, אמהות ובנות,  מטפלות ומטופלות, מתפשטות חופשי מחוץ לתאי המדידה, עומדות חבוקות ברגע אינטימי משלהן באמצע ההמולה ועוד ועוד .
ומעל כל העוצמה הזו, למרות הכמות המסחרית של נשיות מרוכזת – יש באויר שלווה כל כך נעימה, כאילו מישהו לחץ על כפתור mute בשלט אבל לא פגם בחיות ובחיוניות .

במהלך השנים בהן אני מנחה בשאקטי אני מתפעלת מחדש מהיכולת המופלאה של נשים - לעיתים זרות לגמרי - לפתוח את סגור ליבן בפתיחות בנושאים רגישים, חולקות גילויים מרעישים, חוויות קשות, רגעים מרגשים וגם רוקמות קשרי עבודה ומחליפות טיפים עסקיים.
פגשתי עיניים צוחקות ופגשתי עיניים עצובות. רקדתי באינטימיות ובשחרור פרוע , פגשתי סיפורי חיים מרתקים, שותפתי בחוויות מעוררות קינאה ובאחרות שגרמו לי להוקיר כמה שפר גורלי.

מכל אלה נחקקו במיוחד בזיכרוני שלוש חוויות ושלושתן התרחשו במים.

האחת: אישה  עומדת עירומה על שפת הבריכה קבל עם ושמש לא רחמנית, חושפת את גופה העירום קטוע השד ובהתרגשות חרישית מספרת את סיפור ההעזה הפרטי כל כך שלה. וההמולה בתוך ומחוץ למים שוקטת ואנחנו מתמגנטות אל דמותה.

השניה: בתום תרגיל של תנועה במים ניגשת אלי בחורה ובקול רועד מספרת לי שכאשר רקדה עם מי שמולה, כשמבטיהן צמודים והדיאלוג התנועתי גדל להיות הרמוני ואחיד, דימתה את אמה רוקדת איתה ואומרת לה את שלא הספיקה לומר בטרם מותה ...

החוויה השלישית קשורה לבחורה שלא הכרתי אבל דמותה צוירה באהבה רבה על ידי חברותיה. דניאלה אהבה את פסטיבל שאקטי, אהבה מאד מים , אהבה לרקוד והיתה בחורה מיוחדת ושוקקת חיים עד שנפטרה והיא רק בת 30. תמר חברתה ביקשה לציין את יום מותה באופן שמאגד את אהבותיה ואנחנו ערכנו טכס קצר במהלך הסדנה במים. בחרנו בשיר שמח, כזה שמשקף את דניאלה ואהוב עלי במיוחד: "ריקוד החיים" (של רונית שפי) ובכינו וצחקנו לזכרה.

ריו אביירטו – הנהר הפתוח - זרם בכל המובנים...

שוב מוכיחים המים שהם ממיסים, מכילים, מרפאים, מענגים.


שלוש חוויות, שלוש נשים שונות ואני אחת. האחת שמלקטת אותן, נוצרת בליבי והן מזינות אותי במהלך השנה, גם כמנחה, גם כאישה גם כאם עד הפסטיבל הבא.

 

לעמוד הפוסט תאריך: 26/12/2013 14:33:00 תגובות:
מספר עמודים: 2
 1  2   הבא   
 


קייטנת בוטיק לנשים רוקדות- בול מה שאת צריכה!
14.6.18 עד ה- 16.6.18

לקבלת פרטים

                                *  *  *

סדנה עם רינה שינפלד בסטודיו שלה בתל אביב
28.6.18

צרי קשר לפרטים והרשמה - כאן

                                *  *  *
סדנאות לנשים לקראת פרישה
את תביאי את החברות ואני אדאג לשאר

מוזמנת ליצור קשר כאן
                        
                              
 *  *  *
                           
טיפול במים להריוניות לקראת לידה
סרטון ופרטים
                           
                                *  *  *     
ריו אביירטו לנשים - קבוצת ערב
גבעת חן (רעננה)

להרשמה וקבלת פרטים - כאן   

                              *  *  *   
                   
סדנה במים, לנשים
בהזמנה לפי התאמה אישית 
על הייחודיות שבה - כאן

                              *  *  * 
סדנאות במים לקבוצות פרטיות ולארגונים
 
ליצירת קשר - כאן 
 
דף הפייסבוק שלי
 
‎רונית אידלמן, רחל המשוררת 9, הרצליה 46472, טלפון: 052-2998844, פקס: 097969160, ronae@014.net.il

כתיבה שיווקית: פולינה שטרן-שלמה
 |  עיצוב גרפי: נמוש  |  בניית האתר: יואש ענבר - ענבר אתרים

כל הזכויות באתר לרבות טקסטים, תמונות וסרטי ווידאו המופיעים בו שמורות לרונית אידלמן וכי אין להעתיק, לשכפל,
לצלם, לאחסן במאגר מידע בשום צורה ובשום אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני ללא אישור בכתב מרונית אידלמן.
 

האתר נבנה ע"י ענבר שיווק דיגיטלי | סטודיו לבניית אתרים, יצירת תוכן שיווקי, ליווי וייעוץ לעסקים