דף הבית >> יש עולם ויש..........................הודו
 

יש עולם ויש................................הודו
ספטמבר 2013
הבטחתי לבדוק לאיזו מחצית אני שייכת: האם לאוהדים הנלהבים או למסתייגים הנחושים.

אז זהו: לא החלטתי. הדוקטורט יהיה זקוק לעוד ביקורי אישוש שאלות המחקר...

מעבר למוצפות בה אני שרויה עדיין, הודו עבורי היא בעיקר הזדמנות מופלאה לוותר על המתוכנן והצריך ומה עושים ברגע הבאלזרום לגמרי עם שלל האפשרויות שנקרה על הדרך, להסתגל לטויסטים שמתרחשים בעלילה ולמצות את הרגע הנוכחיאו.קי, התובנה הזו התחזקה גם בהשפעת מדיטציות הבוקר במנזר הטיבטי טושיטה
נדמה שאין אפשרות אחרת אלא להסתגל לאופן בו מתנהלים העניינים בפאזל המורכב הזה ששמו "הודו" או - להימלט על נפשך...
כמו זו שירדה מהמטוס בכלכותה וכבר בשדה התעופה התבוננה ימינה ושמאלה, טופפה באלגנטיות על עקבותיה ועלתה למטוס הבא חזרה הביתה...

להישאר ולהתנגד זו אופציה חמוצה.
אני טוענת שההזדמנויות מפתיעות ומלבבות. דוגמא? ברצון.
דרמקוט (דרמסלה). שפע סדנאות ואין סדנת ריקוד אחת לרפואה. הייתכן? זהו - שלא!
בעזרת בת אחת, שתי חברות, מכרים חדשים והיקום המזמן בשורות טובות מצאנו סטודיו טמון בתוך טבע ירוק ששייך למוסיקאי עדין המראה ורך הדיבור - אשוקה. 
ההסכם היה לא לגבות ממני שכירות (מחיר "אגדי" של 42 ש"ח לשעתיים...) ותמורת זה כל ההכנסות יוענקו לביה"ס למוסיקה שבבעלותו, והיו הכנסות!
עצם הבחירה של אנשים שאינם מכירים זה את זה, אותי, את הסטודיו, את ריו אביירטו - ריגשה אותי. היה כיף גדול להיווכח (שוב) כיצד הריקוד מטשטש הבדלי גיל, מוצא, יכולת, ניסיון, ידע ומאחד לבבות זרים. 
לא יכולתי להמנע מההקבלה למה שקורה במפגשים בארץיש שמבקשים ממני לדעת מה בדיוק יהיה מהלך השיעור, מי המשתתפים וכד'. ההסבר שאני מספקת הוא שיש קרקע מוצקה עליה יש התרחשות עם כוונה אבל היא נועדה לתזוזות, להפתעות ושינויים, לשבירת מוסכמות ודעות קדומות, להתמסמסות של משפטים שאנחנו נוהגים לומר על עצמנו וזה קורה בעיקר בהשפעת הקבוצה.
המילה "זרימה" היא אולי שחוקה אבל אני אוהבת אותה. היא מתאימה לי כאדם, כמנחה וכמטפלת.
למי שמתכוונים להצטרף לאחת הקבוצות הרוקדות זו הזמנה לקחת בחשבון את האיכות הזו של זרימה עם הלא ידוע.
לא לכולם זה קל ופשוט אבל מי שמסכים להיות במקום הנזיל הזה - יפיק ממנו שפע הנאה, לימוד וסיפוק.

לתגובה / שיתוף /מה שבא...

==========================

 

זה היה שוס תובנתי מפתיע !
יום אחד היה ערב ונסעתי בכביש המוביל אל ביתי, מרגישה אסירת תודה על היותי מוקפת בפריחה צהובה יפהפייה וריחנית . מתוך תחושת המלאות הזו התחלתי לגלגל על הלשון את הביטוי "אסיר תודה". חשבתי: על מה אני מרגישה אסירת תודה? אל מי אני מרגישה את הרגש המיוחד הזה?  ואז – פוף! הבנתי כמה מבלבל הביטוי הזה. 
"אסיר תודה" - נכון שזה נשמע ביטוי חיובי? נכון שאם מישהו אסיר תודה לנו זה אפילו מחמיא? מלטף את האגו. מעיד עלינו משהו. אז זהו, שלקונוטציה החיובית הזו יש צד נוסף. שימו לב כמה טעון ביטוי זה. 
צירוף המילה "אסיר" ל "תודה" הורס את האיזון. את היופי שיש ברגש זה. אסיר זו מילה טעונה, קשה. מי רוצה שמישהו אחר יהיה אסיר שלו? אסיר רגשות? אסיר של מחויבויות? כבול אליו? כפוי עליו? מי רוצה בעצמו להיות אסיר?
נא לא להתבלבל – זו אינה "הכרת תודה". אדם בעל הכרת תודה הוא אדם מלא שמחה. אדם אסיר תודה הוא אדם משועבד. לעיתים לנצח.
האם קיבלתם פעם (או הענקתם) מתנה או מחווה מאד משמעותית ואאוט אוף ד'בלו היא יצרה תלות רגשית? מין מחויבות להתנהג תמיד יפה, להיות אסיר תודה ותמיד בסדר מול המעניק?
האם מישהו פתח עבורכם דלת לקריירה או הכיר לכם את אהבת חייכם ואז מייד הופעל מנגנון פלא בלי השהייה עם חותם המפעל: "אסירות תודה" ?! 
האם גם אתם מכירים שני חברים טובים שלפני מיליון שנים אחד מהם הציל את האחר ממוות והיום הם כמעט אינם מדברים?  שתי חברות נפש שהאחת ניתקה כל מגע מהאחרת למרות כברת דרך ארוכה של תמיכה ברגעים מאד קשים? 
על פניו עולה ממעמקי המוסר השאלה: לנתק מגע? איך אפשר ?!? מצד שני, יש בזה מידה של אומץ. אומץ דווקא של המקבל/ת להשתחרר מכבלי אסירות התודה הזו למרות הכרת התודה שעדיין ואולי תמיד תהיה קיימת .
אז תודה, לא תודה. 
הנתק מכאיב (במקרה הפרטי שלי) אבל אני לא רוצה שאף אחד ירגיש אסיר תודה אלי גם אם עשיתי מה שעשיתי. במקביל אני מקווה שיהיה לי האומץ להיות מכירת תודה למי שעשה עבורי ולא - לא אסירה . . .

 
=================================

סיפור שהגדתי לעצמי בפסח

סיפור שהיה כך היה: 
שנים אני חיה בקן המשפחתי שלי עם קונפליקט מתמיד: 
לזרוק או לא לזרוק - זו השאלה שעמוק מתחתיה ספונה לה השקפת עולם. כמעט תמיד נפתר העימותון ב"לזרוק" ולעיתים - שששש..... שלא ישמע בחוצות יהודה - ה"לזרוק" נעשה בהחבא. בינינו, הוא לעולם אינו מורגש ואינו חסר.

תל מונד הוא יישוב חביב שעין ההומלסים אינה שוזפת אותו בדר"כ.
לפני כשלוש שנים, יומיים לפני הפסח, כשהייתי עדיין נתינה של המקום הפצרתי בעצמי לפוש מתנופת ה"לזרוק - להעיף - להיפטר" ונסעתי לערוך קניות במרכז העיירה. שם - בגשם סוחף - בעודי מעמיסה על אוטואי את תכולת עגלת המצרכים הרובם מיותרים שלי לקראת החג, נרטבת עד לשד עצמותי היבשות, הבחנתי בדמות גבר שפוף קומה שעונה על קיר, מכווץ מקור, חסר שיניים, לבוש בלואי סחבות (וואוו, כמה זמן לא השתמשתי בביטוי הזה), הקבצנות הסטריאוטיפית בהתגלמותה. 
בפרץ נדיבות והארה פניתי אליו, אמרתי שיש לי עבורו מתנה וביקשתי שלא יזוז ממקומו, אני מיד חוזרת. פעור עיניים הביט בי, אינו מעכל את הסערה התזזיתית שקמה לנגד עיניו ועקב אחרי ענני הבוץ שהותרתי אחרי כלא מאמין...
טסתי הביתה ופתחתי לרווחה את הארון. שם חייכו אלי 23 מעילים מכל מיני סוגים, צבעים, אורכים, הדפסים, מרקמים, ממאות קודמות, ממעצבי אופנה שאינם בין החיים עוד...

עשיתי "אן דן דינו סוף אה לה קטינו", מתלבטת אם לעצור ב"אליק בליק בום" או ב"ציקלע שלום" (ילידי המאה ה 21 לא יבינו משפט זה) ומיששתי את העדיפויי: גם מעיל עב בשר, גם עשיר בכיסים, גם ארוך ופוכי וגם נאה מאד. 
יכול לשמש כמעיל, כמזרון, כאוהל...
מלאת סיפוק על ההחלטה הנבונה טסתי חזרה לאדון. טמנתי בידיו את האוצר, פגשתי את עיניו שנותרו עדיין פעורות לרווחה כפי שהיו כשנפרדנו, לא חכיתי לתודה ונסתי על נפשי.
בערב סיפרתי ל"לא זורק אף פעם שום דבר" על המצווה שעשיתי (בכל זאת ניצתה בי תחושת גאוות-מה) והוא פלט בשקט ובגבורה רק משפט אחד :
אני מקווה שלא בחרת מכל המעילים דווקא את המעיל הירוק החדש .

מה אגיד לכם? נשימתי נעתקה בבת אחת ! היה זה מעיל מיוחד ויקר מאד אותו קנינו לכבוד הפעם האחת והיחידה בה נסענו לחופשת סקי משפחתית.

מאז, חלפו שנים. 
אני בשלי: ממשיכה לזרוק, לנקות, לנפות, לאוורר ולשחרר - כולל חלקים מהפזיזות שלי ...


===================================

פינלנדי, קרואטית, ספרדיה, שתי אמריקאיות וישראלית אחת - זו לא תחילתה של בדיחה אלא קצה חוט של סדנה. סדנת תנועה שהחלה בסטודיו והשתרבבה לה בהדרגה לרחוב הניו יורקי כששיאה בפארק תלוי ומיוחד בשכונת צ'לסי בניו יורק. - HIGH LINE PARK
כן, אנשים ואנשות יקרים, רקדתי ברחובות וזה היה נפלא !   
למה אני מספרת זאת? בעיקר כי אנשים אינם מפסיקים להפתיע אותי (מיד מגיעה אנקדוטה בנידון)  וכי כל פעם מחדש אני מגלה שהריקוד הוא דרך נפלאה לתקשורת מקרבת ומחוייכת גם עם מי שלא ממש רוקדים
אז מה היה לנו שם ? 
המשימה הייתה להתחבר לקצב החיים: זה שבטבע, בסביבה ובתוכנו, וגם להתקדם תוך כדי ריקוד וליצור קשר עם העוברים ושבים דרך תנועה, קולות וצלילים ורוח חופשית ככל שהאומץ, התעוזה והיצירתיות מאפשרים...

התיישבתי על ספסל ליד זוג צעיר שהיו עסוקים בשלהם, כששלהם היה האייפון הכל יכול. מה זה ליד? ממש פלשתי סנטימטר אחר סנטימטר למרחב הפרטי של הבחוריקו וחברי לקבוצה הצטרפו בעליזות.
מה לא עשינו כדי לקבל מהם מעט תשומת לב? רקדנו, קיפצנו לגבהים בלתי יאומנים, התגלגלנו על הרצפה לרגליהם, זלגנו מהגדר, מחאנו כפיים, תופפנו זה על זה, נקשנו שיניים, קרקשנו טראנס ושרנו יודלים - והזוג לא הרים עיניים ולו לא לשנייה ! האייפון ניצח אותנו בגדול.
אבל רוחנו לא נפלה וכמו שמו לנו פלפל באתם יודעים איפה - המשכנו לרקוד לאורכו של הפארק. ואז אירעו ניסים קטנים זה אחר זה :
פרצופים חמוצים התיישרו, עיניים נמנעות התעוררו, ויכוחים בין בני זוג עשו נולדו דיאלוגים משעשעים חוצי גיל, , פגשנו חיוכים מאירי פנים והיו גם שהצטרפו לחלק מהדרך. relocation 

אם לוקחים בחשבון שהיינו קבוצת אנשים קטנה יחסית, מתרבויות שונות, זרים לחלוטין זה לזה ונפגשנו לראשונה למילוי משימה משותפת - אני עדיין יכולה לחוש את התרוממות הרוח מהקשר הרגעי שנולד עם עוברי האורח. עבורם כמו גם עבורי אותו יום החל באופן מסוים והסתיים בהפתעה.
מבחינתי - מרחיבת לב וריאות.


===================================

פ ח ד נ י ת !
יצא לכם להיות במופע מחול שבו הרקדנים יורדים לקהל ובוחרים מתוכו אקזמפלרים (דוגמאות) להעלותם לבמה? הצפוי הרי ברור: כדי לרקוד איתם.
אתם מכירים את הרגע הזה בו חלקיקי קהל מתכווצים לעוברים בכיסאותיהם כתנועת האצבעות המגמדת תמונה בסמרטפון, מנסים להעלים עצמם ומביטים לצד השני (בערך כמו שבוחרים ועד בית/ועד כיתה / ועד מוסך) וחלקם תמיד נבחרים? אלה שיש בהם משהו שמושך את העין ומבליט אותם על פני האחרים?  אני מכירה מישהו כזה שבלוריתו הכסופה תמיד מביאה אותו לרגע התהילה המדויק הזה וביישנותו פורחת לה בן רגע...
ואני? מה, לא רואים אותי? השיער שלי לא ג'ינג'י דיו ?!?
במופע המחול דקדאנס של להקת בת שבע האכזמפלר הנידון מאד רצתה לעלות לבמה. מה לא עשיתי: התיישבתי בגו זקוף עד סוף הכסא, הגבהתי את צוואר הברבור שלי, קרעתי את שפתי בחיוך מתנוך לתנוכית, זקפתי חזה ו...נאדה ! בעיניים כלות ובטוסיק תזזיתי התבוננתי על מי שנבחרו ורקדו על הבמה עם הרקדנים מלאי החן והוירטואוזיות. זה היה הרגע שבו החלטתי: no more!
בפעם הבאה אני לא מסתפקת בכשכוש בזנב אלא מציעה את עצמי.
ואתם?
כמה העזה דרושה כדי "לקפוץ למים" כשאתם רוצים להצטרף לסדנה ובראש מתרוצצים כל מיני סיפורים מסרסים?
מה עוצר אתכם להצטרף לקבוצה רוקדת?



===================================
 
  


 


קייטנת בוטיק לנשים רוקדות- בהודו!
17.2.19 עד ה- 2.3.19

עם חברת "לגעת בהודו"
תשלום מוזל עד סוף אוקטובר
לקבלת פרטים

                                *  *  *

סדנה עם רינה שינפלד בסטודיו שלה בתל אביב
8.11.18

צרי קשר לפרטים והרשמה - כאן

                                *  *  *
סדנאות לנשים לקראת פרישה
את תביאי את החברות ואני אדאג לשאר

מוזמנת ליצור קשר כאן
                        
                              
 *  *  *
                           
טיפול במים להריוניות לקראת לידה
סרטון ופרטים
                           
                                *  *  *     
ריו אביירטו לנשים - קבוצת ערב
גבעת חן (רעננה)

להרשמה וקבלת פרטים - כאן   

                              *  *  *   
                   
סדנה במים, לנשים
בהזמנה לפי התאמה אישית 
על הייחודיות שבה - כאן

                              *  *  * 
סדנאות במים לקבוצות פרטיות ולארגונים
 
ליצירת קשר - כאן 
 
דף הפייסבוק שלי
 
‎רונית אידלמן, רחל המשוררת 9, הרצליה 46472, טלפון: 052-2998844, פקס: 097969160, ronae@014.net.il

כתיבה שיווקית: פולינה שטרן-שלמה
 |  עיצוב גרפי: נמוש  |  בניית האתר: יואש ענבר - ענבר אתרים

כל הזכויות באתר לרבות טקסטים, תמונות וסרטי ווידאו המופיעים בו שמורות לרונית אידלמן וכי אין להעתיק, לשכפל,
לצלם, לאחסן במאגר מידע בשום צורה ובשום אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני ללא אישור בכתב מרונית אידלמן.
 

האתר נבנה ע"י ענבר שיווק דיגיטלי | סטודיו לבניית אתרים, יצירת תוכן שיווקי, ליווי וייעוץ לעסקים